ליאני נ' משרד האוצר/אגף המכס ומע"מ

החלטה

בפני בקשה מטעם התובע לתיקון כתב התביעה, בדרך של הוספת בקשה לסעד במסגרת חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968.

התובע מבקש להוסיף בסוף סעיף 21 לתובענה, סעיף קטן (יא) אשר ניסוחו כדלקמן:

" מתוך זהירות בלבד יטען התובע שגם אם דמי המכס נגבו בחסר, דבר שהתובע מכחיש בכל מכל, ראוי שהחסר לא ייגבה, הואיל והתובע קיים את שלושת תנאי סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים, כי:

החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;

הנישום לא ידע, ובנסיבות העניין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;

הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר".

לטענת התובע, התיקון המבוקש עשוי לצמצם את המחלוקת בין הצדדים.

הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת, כי הבקשה מועלית לראשונה עם הגשת תצהירי התובע ללא כל נימוק המסביר מדוע סעד זה לא הוכלל מלכתחילה בכתב התביעה.

זאת ועוד; התובע לא העלה את הסוגיה נשוא הבקשה בפני מנהל הנתבעת טרם הגשת כתב התביעה מטעמו. לעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת לבש"א 3857/99 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל אגף המכס נ' פוסידון תעשיות בע"מ פ"מ, תשנ"ט, וטוענת כי משום שטענת התובע לא הועלתה בפני מנהל התובעת, לא הייתה לו אפשרות ליתן דעתו בעניין.

עוד טענה הנתבעת, כי הוספת הסעד המבוקש לא רק שאינה תצמצם את המחלוקת, אלא שיש בכך כדי להרחיב את הסוגיות הדרושות ברור. מדובר בסוגיה עובדתית מובהקת אשר תצריך הנחת תשתית עובדתית ותיקון כתב ההגנה.

בתשובה לתגובה מעלה ב"כ התובע טענות כנגד טענת הנתבעת לפיה היה על התובע להעלות את הסוגיה נשוא הבקשה בפני מנהל המכס.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים מצאתי לנכון לאפשר את תיקון כתב התביעה כמבוקש.

ההלכה הנוהגת בתיקון כתב תביעה הינה, כי על בית המשפט להיעתר למבוקש בנדיבות, על מנת שההכרעה השיפוטית תעשה בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין – ראה תקנה 92 לתקסד"א תשמ"ד-1984.

"מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין – נעתרים לו ברוחב לב (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי ואח' [1], ר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח' [2]). ברם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמה לכך היא טענת התיישנות" (ראה רע"א 2345/98 סלים דנגור נ' חנוך ליבנה, נב (3) 427).

השאלות השנויות במחלוקת צריכות להיות קשורות לזכות המהותית של נשוא התובענה, ואינן צריכות להיות קשורות דווקא לאותן העובדות המולידות והמקיימות את הסעד המשפטי (ע"א 70/62 אדלר נ' יצחק, פ"ד טז 1949, 1952).

לעניין מועד הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה, יפים הדברים שנאמרו בספרו של כב' השופט ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה ששית,1991, בעמ' 333-334: "אמנם רשאי בית המשפט להתיר תיקון בכל שלב משלבי הדיון, אפילו בדרגת הערעור, אך ככל שבעל דין מזדרז, הרי זה משובח, שכן מתן הרשות מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ואם בא בעל דין עם בקשתו בשלב מאוחר, בו נחקרו כבר עדים, והתיקון יצריך שמיעתם מחדש, עלול בית המשפט לסרב לבקשה. אך עבירת הזמן, היא כשלעצמה, אין לה השפעה מכרעת, אם לא התחיל בינתיים הבירור והמשפט התקדם, אלא שלפעמים ידרוש בית המשפט מהמבקש הסבר לצידוק האיחור. ואפילו התחיל הבירור ותיקון כתב הטענות יחייב שמיעת עד מחדש, יש ובית המשפט נותן רשות לתקן. בדונו בשאלה אם דין בקשת תיקון להידחות מפאת איחור בהגשתה, מביא בית המשפט בחשבון לא רק את הזמן שעבר ואת שלב המשפט בו הוגשה הבקשה, אלא הוא נותן דעתו גם לסיבה שגרמה לאיחור."

בענייננו, השאלה - האם דמי המכס נגבו בחסר, אם לאו, והשאלה - האם ראוי שהחסר ייגבה, הינן בין השאלות המהותית השנויות במחלוקת בין הצדדים.

הבקשה הוגשה עוד בטרם החלה שמיעת ההוכחות ועל מנת לאפשר לתובע למצות את מלוא זכויותיו מול הנתבעת, ולדון בטענות הצדדים בכל הנוגע לסוגיית גביית דמי המכס, נראה כי ראוי ונכון לאפשר לתובע לתקן את כתב התביעה כמבוקש, בכדי שכל השאלות האמתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים תעמודנה לבירור.

לפיכך, הנני מתירה את תיקון כתב התביעה כמבוקש.